כלבנות

חרדה ופחד מכלבים – טיפול בעזרת כלבים

כחלק מהעבודה  שלנו בכלבנות טיפולית, מיה ואני מגיעות לעבוד בבתי הספר. בכל פעם מחדש כשאנחנו צועדות לנו במסדרונות בית הספר, ישנם ילדים אשר נבהלים או נרתעים ואפילו בורחים מאיתנו. גם בטיולים בפארק אני נתקלת בלא מעט מקרים של ילדים שחוששים מנוכחות אפילו רחוקה של כלב.

פחד מכלבים, או צינופוביה (cynophobia), מתבטא בחרדה מתמשכת, הימנעות וחששות לא רציונליים מכלבים.

חרדה מבעלי חיים מייצגות חלק ניכר מתת-הסוגים השכיחים ביותר של פוביה ספציפית, עם שיעור של 12.1% בקרב נשים ו -3.3% בקרב גברים. 38% מהפונים לטיפול פסיכולוגי סובלים מרמה זו אחרת של חרדה מכלבים.

אחד התחומים של כלבנות טיפולית שאני מאד נהנית ומקבלת הרבה סיפוק ממנו הוא הטיפול בילדים שסובלים מחרדה מכלבים. לפני שאכנס להיבט הטיפולי אתייחס להבדל בין פחד לחרדה.

הפחד הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. הוא חיוני ותפקידו לעזור לנו להישמר ולדאוג לעצמינו. לעומת זאת החרדה מגבילה אותנו, מחלישה את היכולת שלנו לתפקד ולשמור על עצמינו. מכיוון שהתחושה הפנימית בפחד ובחרדה היא זהה, התסמינים הגופניים הם דומים, בשני המקרים ישנן תגובות פיזיולוגיות כמו הזעה, דופק מהיר, לחץ בחזה, שינוי בראיה וכדומה, ניתן בקלות להתבלבל בין חרדה לבין פחד- אך פחדים וחרדות הם שני דברים שונים לגמרי.

פחד מופיע אל מול איום שקיים בפועל כרגע, למשל כשמכונית מתקרבת אליך במהירות או נסיעה ברכבת הרים, במקרים כאלו ברור לנו מדוע הגוף שלנו נערך לבריחה ולמה אנו חשים דופק מואץ.

חרדה היא מצב תמידי של פחד פנימי שאינו תלוי סיטואציה או סכנה ממשית, תחושת פחד שמתקבעת בנפש בעוצמות גבוהות ללא תלות באירוע או בהיגיון, והיא מפעילה את מנגנוני ההגנה במפתיע בדמות התקף חרדה.

החרדה תוקפת אותנו בשלושה ממדים:

הממד הפיזיולוגי – הגוף מתכונן לעימות ומפעיל מנגנון הגנה המכונה 'מלחמה או בריחה' (fight or flight) וגורם לסימפטומים זיעה קרה, דופק מואץ, יובש בגרון ועוד.

הממד הנפשי – מחשבות מעוררות חרדה בסגנון של "מה קורה לי? האם אני משתגע?", עצבנות, לחץ וכד'.

הממד ההתנהגותי – בראש ובראשונה הימנעות מהמצב מעורר החרדה ולעתים אף התנהגויות אחרות שקשורות למצב מעורר החרדה. למשל אני אמנע מלהתקרב לכלב אבל גם אמנע מללכת לפארק שמא אפגוש שם כלב.

ההימנעות במקרה של חרדה אינה הימנעות מהדבר המאיים (כלב) אלא יותר הימנעות מהתחושות שהוא מעורר בנו. תחושות שקשורות למנגנון ה"מלחמה" או "בריחה". כך שמה שהיה פעם דבר תמים (כלב) הופך להיות אזהרת חירום לכך ש"רגשות לא נעימים נמצאים שם", התחושות הלא נעימות האלו גורמות להימנעות או יוצרות "פחד מהפחד". הטריגר (הכלב) והרגשות הופכים להיות חבילה מפחידה אחת. הימנעות לכן הוא מנגנון אדפטיבי, פתרון ברור, אולם הוא מביא איתו בעיות משלו. (במאמר מוסגר: מרתק לראות איך הפסיכולוגיה של הכלב ושלנו כל כך דומה. והרי כל מה שכתבתי עד כה כל כך מוכר בעבודת אילוף עם כלבים עם בעיות התנהגות).

המטופלים שמגיעים אלי במסגרת כלבנות טיפולית, הם לרוב ילדים בגילאי בית ספר, כשאני שואלת את ההורים מה היה עד כה, התשובה לרוב היא שההימנעות הייתה הפתרון היעיל ביותר כדי להשקיט את החרדה של הילד וגם ההימנעות שלהם  להתמודד עם המצב בעצמם. הם קיוו שהמצב ישתפר מעצמו ואף ניסו להסביר לילד אינספור פעמים שאין לו ממה לפחד וניסו לקרב אותו לכלבים. הם פנו לעזרה כשהמצב הפך להיות מאד מגביל עבור הילד, למשל: הוא פחד לצאת לרחוב לבד ולפעמים אף הפך למסכן חיים; הילד קפץ לכביש כשראה כלב הולך לקראתו במדרכה.

הבעיה עם פתרון של הימנעות מהטריגר (הכלב), הינה בכך שהיא לוקחת מהילד את ההזדמנות ללמוד שמה שמדאיג אותו, כנראה לא יקרה. אין לו את ההזדמנות ללמוד שפחד הוא אזהרה ולא ניבוי. ככל שהוא נמנע, כך הילד מקבל אישור לכך שזאת הדרך היחידה להרגיש בטוח.

בחלק מהמקרים בהם טיפלתי, לא היה בהכרח אירוע מכונן שבעקבותיו התפתחה החרדה. ואכן הספרות מציינת כי אין צורך באירוע מסוים. יתרה מזאת, אין צורך שהוא יתרחש לילד בעצמו. מספיק שהילד היה עד לאירוע כזה גם אם צפה בו בטלוויזיה, בתמונות או שמע מישהו אחר מספר על אירוע כזה.

בעבודה שלי אני עובדת על שינויי החוויה הפנימית של הילד בעזרת שתי טכניקות טיפוליות:

האחת מכונה דה- סנסיטיזציה שיטתית  systematic desensitization . בהקהיה שיטתית  נעשה חשיפה הדרגתית ושיטתית לגירוי מעורר החרדה (הכלב), במטרה לסייע למטופל להכחיד את ההתניה הקלאסית שנלמדה בעבר ומחוללת פחדים בהווה.

טכניקת טיפול התנהגותית נוספת היא התניית נגד ( counter conditioning),  יצירת הקשר אפטיטיבי (חיובי) לגירוי (הכלב) שקודם היה אברסיבי (שלילי). אלו טכניקות שכולנו משתמשים גם באילוף כלבים.

אשתף אתכם במספר תובנות מהניסיון שלי עם ילדים שסבלו מחרדה מכלבים:

  1. אקדים ואדגיש את חשיבות רתימת הילד חייב לתהליך. הוא צריך לרצות להתגבר על החרדה. זה לא יכול לקרות רק כי ההורים רוצים בזה.
  2. בתהליך הדה סנסיטיצזיה אני בונה תהליך חשיפה מדורג ושיטתי בהתאם למצב החרדה של המטופל. מומלץ לפרק את התהליך לשלבים כמו בטיפוס על שלבי סולם. ככל שהשלב בסולם גבוה יותר החשיפה תהיה מאתגרת יותר. כמו עם התניית נגד של כלבים אנחנו תמיד נרצה לא לעלות מעל הסף של יכולת ההכלה של הילד. כדי שתתרחש למידה, נעבוד מתחת לסף ההכלה של המטופל.
  3. ככל שהמטופל ידע יותר ויכיר יותר מהו כלב הוא פחות יחשוש ממנו. לכן כחלק מהתהליך אני נותנת למטופל ידע על עולם הכלבים; על חלקי הגוף, החושים, שפת הגוף שלהם ועל תקשורת כלבית על מנת שיכיר את החיה הזאת. בהתחלה באופן תיאורטי ולאחר מכן באופן מעשי. למשל: לראות תמונות של חלקי גוף ולאחר מכן להצביע על חלקי הגוף האלו אצל הכלב. ללמוד על תקשורת כלבית בתמונות ובהמשך ללכת ולהתבונן על משחק כלבים בגינת כלבים.
  4. כחלק מתהליך שינוי ההקשר, כדי ליצור הקשר חיובי עם הנוכחות של הכלב, אני עובדת עם המטופל על דברים שהוא אוהב לעשות בנוכחות שקטה של הכלב לידינו (בשלב ראשון) ובהמשך בעבודה של המטופל עם הכלב.
  5. אני מעודדת את המטופל לדבר על הפחד שלו; לתת לפחד שם, לתת לו צורה, שיוכל לזהות איך הוא מרגיש את הפחד, ואיפה הוא מרגיש אותו בגוף, אלו מחשבות עולות לו ואני מבקשת שידרג את רמת הפחד מ-1 עד 10 בתחילת המפגש ובסיומו.
  6. אני מעודדת את המטופל לשתף את הסביבה שלו בכך שהוא מפחד מכלבים ולדבר על זה באופן פתוח. עצם הדיבור על הדבר והחשיפה שלו מורידה את רמת החרדה. אני מצאתי שחלק מהמטופלים (המבוגרים יותר) מתביישים בכך ואף מתאמצים להסתיר את זה מה שרק מגביר את רמת החרדה.
  7. אני מסבירה למטופל שהפחד תמיד יהיה שם ברמה כלשהי, אולם הוא ילמד לנהל אות. חלק מהתהליך הוא לתת למטופל כלים ללמוד להכיל את הפחד ולחדד את הבדל בין מחשבות על הכלב לבין המציאות.
  8. חרדות הן ערבוב של העבר (אני יודע שכלבים הם דבר מפחיד, אחד אפילו הפחיד אותי פעם) והעתיד (מה יהיה אם כלב ינשך אותי?). חשוב לתת למטופל הזדמנות לספר את סיפור הפחד שלו ולתמלל אותו. זאת על מנת לתת לו את המודעות לכך שהוא עשה הכללה והסיק מסקנה כוללת לגבי לכלבים. בכל פעם מחדש להחזיר את המטופל לזמן הווה ולטפל בהכללה שנוצרה בעקבות אירוע מפחיד אחד עם כלב מסוים שהפך את כל האירועים עם כל הכלבים למפחידים. לשוחח עם המטופל על ההבדלים בין הכאן ועכשיו כשאנחנו עובדים עם הכלב לבין האירוע שהפחיד אותו.
  9. אני משתפת את ההורים ומדריכה אותם כיצד להתמודד עם החרדה של הילד ומבקשת מהם לא ללחוץ עליו בזמן התהליך. בהרבה מקרים מצאתי שההורים מטרפדים את הטיפול בכך שהם מנסים לברר אם חלה התקדמות במצב הילד. הם "מעודדים" עד לוחצים עליו לנסות ולבדוק האם הוא עדיין מפחד. בפועל, הם בעצם מיצרים ציפייה שהוא אמור לעמוד בה וזה מייצר אצלו מקור נוסף ללחץ. אני מדריכה את ההורים לשחרר ולתת לתהליך לקרות.

קצרה היריעה מלספר מה קורה בחדר הטיפולים בין הילדים לכלבים בתהליך כלבנות טיפולית. הלוואי ויכולתי לשתף בתמונות של לפני ואחרי הטיפול.
בכל חיבור כזה בין ילד לכלב אני מרגישה שאני מקיימת את היעוד שלי וזה מסב לי אושר גדול.

באהבה אירית, מחברת בין אנשים לכלבים.


אירית אלרועי – 054-4384113

מאמנת לכלבים ומטפלת בעזרת כלבים.

בעלת תואר שני בפסיכולוגיה וחינוך.

 

.

 

שיתוף
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *