טיפול בעזרת כלבים מרכז אופק

טיפול בעזרת כלבים – ילדים על הרצף האוטיסטי

כשהייתי ילדה קטנה רציתי להיות גננת כמו ליזי הגננת שלי
כשגדלתי קצת, רציתי להיות כמו שרון המורה האהובה עלי
כשגדלתי קצת והגעתי לתיכון, פגשתי מקרוב די לראשונה – מבוגרים על הרצף האוטיסטי.

הם היו מגיעים כל בוקר מההוסטל שלהם לעבוד בגינת ירק שהייתה בתיכון שלי.
אני לא יודעת להסביר את התחושה… הייתי מרותקת מהם והסקרנות הציפה אותי.
לקח זמן אבל מצאתי את עצמי פונה אליהם, מדברת איתם, ואפילו מידי פעם מבלה איתם את ההפסקות שלי.

כשרציתי להפוך את ההתנדבות שלי לרשמית לא נתנו לי את האישור כי הייתה צעירה מידי, אבל המשכתי מידי פעם לבוא ולבקר בהפסקות.
אז כשגדלתי, והגעתי לשלב שאני כבר "גדולה" ויכולה לבחור מקצוע, היה לי ברור שאני הולכת לעבוד עם ילדים ואנשים על הרצף.

איך?

מסתבר שעם כלבים. לא היה לי שמץ של מושג איך כלבים קשורים לכל העולם הזה אבל ידעתי שזאת הדרך שלי.
בחלק הבא אני מקווה שאני אצליח להסביר לכם כמה שיותר על החיבור בין כלב לילד על הרצף האוטיסטי:

אני אתחיל ואגיד שכל ילד הוא שונה וכל ילד הוא עולם ומלואו.
לכל גיל ולכל רמת תפקוד יש השלכות שונות על הצבת המטרות הטיפוליות.

יש ילדים בני חמש שמדברים מותאם לגילם ויש כאלה בגיל 20 שלא
יש כאלה שהמוטוריקה שלהם חזקה ויש כאלה שלא
יש כאלה שיודעים לשבת ולהקשיב ויש כאלה שמתקשים וצריכים ללמוד
יש ילדים עם תנועות גוף חזרתיות ויש כאלה שלא
יש ילדים שיודעים להיות עדינים עם הכלב ויש כאלה שצריכים ללמוד

כל ילד הוא שונה ולכן כל תכנית טיפול תהיה שונה ומותאמת.

אני מאמינה, שבעבודה על ילדים על הרצף, הדבר הכי חשוב הוא קודם כל למצוא מה הדבר שגורם לילד הכי הרבה הנאה והנעה.
מי מאיתנו שעובד עם כלבים יודע שהדרך הכי טובה להניע כלב היא למצוא מה החיזוק שלו. יצר? אוכל? ליטוף? סמכות?

זה לא שונה בעבודה עם ילדים. מכל סוג.

איך יודעים שהילד נהנה מהפעולה ושהיא משמעותית עברו?
בדרך כלל, הוא ירצה לחזור עליה שוב ושוב. החזרתיות היא אחד מהאפיינים בעבודה עם ילדים על הרצף.

מבחינתי, ילדים על הרצף מתחלקים ל2:

  1. כאלה שאוהבים כלבים והכלב עצמו יכול להיות החיזוק, ההנאה וההנעה.
  2. ילדים שלא אוהבים כלבים ואנחנו רוצים לגרום להם כן לאהוב.

 

עם ילדים שאוהבים כלבים אפשר לקחת כל מטרה טיפולית ולשלב בה את הכלב:

אתן דוגמא על מטופל בן 10 אשר מאובחן על הרצף ובעל רמת תפקוד גבוהה שמשולב בכיתה רגילה,  שהגיע אלי במטרה להיחשף לכלבים, ללמוד להתנהל עם כלבים בצורה מותאמת וראויה, ללמוד להקשיב להוראות שנדרשות ממנו, שפת גוף יציבה וברורה והבנה של סיטואציות חברתיות.

המפגש הראשון היה כאוס אחד גדול.

הוא היה נכנס לחדר וישר רץ מקצה לקצה, קופץ בטרמפולינה, מוריד נעליים,מספר "בדיחות", לא מצליח לענות על אף שאלה בתשובה שהיא לא "לא יודע" או "לא זוכר", לוקח את הפאוץ' ועושה עם הכלבה מה שהוא רוצה. ואז, אחרי כל זה, היה מתיישב ועושה את עצמו נרדם על הספה.

השלב הראשון היה לתת לו לחקור. גם לו וגם לי. ניתן ללמוד הרבה על ילד מהדרך שבה הוא פועל כשאף אחד לא דורש ממנו כלום.

השלב השני היה להציב מהן הדרישות שמצופות ממנו, אבל בדרך כיפית!

בעדינות לא מתפשרת להגיד מה מותר ורצוי לעשות בחדר עם שיווה ומה לא.

זוכרים את החזרתיות שהזכרתי מקודם?

אז גם שמלמדים משהו חדש, או מציבים כלל חדש, החזרתיות, ההתמדה והתזכורת שוב ושוב היא חשובה.

בהתחלה, הייתי פותחת לו שעון ואומרת לו, במשך דקה וחצי אנחנו מבצעים את המשימה שאני נותנת לך, ואחר כך יש לך 3 דקות לעשות שטויות עם שיווה.
בדקה וחצי שלי אני מעודדת הרבה, מחזקת אותו המון ומציבה יעד שהוא פשוט כדי שירגיש סיפוק ותחושת מסוגלות. ב3 דקות שלו, הוא חייב לשמור על הכללים של החדר, אבל יכול לעשות מה שהוא רוצה ואני ממש מתאפקת לא להתערב.

איך אני יודעת שהתקדמנו?

שמגיעות ה3 דקות שלו לבד והוא מעדיף שנעשה משהו ביחד.

מבחינתי, ברגע שהגענו לשלב הזה בקשר בנינו אפשר להתחיל להוסיף את השיח היותר עמוק, אפשר לעלות את סף התסכול והקושי ומתחיל החלק שאני הכי אוהבת.
הרגעים בחדר הופכים להיות משותפים יותר, למילה שלי יש יותר משמעות בעיינו, שיווה יותר חשובה לו ומהווה בשבילו מוטיבציה והוא שותף מלא בתהליך שלו.

ומפה היצירתיות היא אין סופית!

 

מה עושים עם ילדים שלא ממש אוהבים כלבים אבל מגיעים לטיפול?

אני אתן דוגמא על ילד בן 4, רמת תפקוד נמוכה, לא מדבר בכלל, הגיע כי ההורים ראו אותו מלטף כלב ברחוב וחשבו שאולי הוא אוהב כלבים וטיפול מסוג כזה יעשו לו טוב.

עיקר העבודה הייתה להרגיל אותו לנוכחות של הכלב, להשתלט על נפנופי הידיים, ללמוד לגעת בשיווה בצורה נעימה ולא למשוך או להכאיב, ללמוד להקשיב להוראות פשוטות כמו: שב/תחזיק/תלטף/תפתח את היד וכו'

המפגשים הראשונים היו בעיקר ללמוד מה הוא אוהב לעשות ומה מניע אותו. לקח קצת זמן למצוא את החיזוק האולטימטיבי אבל בסוף הוא נמצא – משחק של השחלת חישוקים.

בשלב הזה, אחרי מציאת החיזוק המתאים, אני עובדת בשיטת טיפול שנקראת ABA.

זאת השיטה האהובה עלי עם ילדים על הרצף האוטיסטי ואני ממליצה לכל אחד שרוצה לעבוד עם ילדים כאלה – להתמחות בה.

הייתי מגישה לילד את המשחק, ובסיום הייתי שואלת אותו אם הוא רוצה שוב?

אם התשובה הייתה כן, הייתי מבקשת שקודם ילטף את שיווה ואז נשחק.

ככה, לאט לאט בין חזרה לחזרה במשחק הייתי משלבת משימות שקשורות בכלבה
לפעמים ללטף, לפעמים להאכיל/ לסרק/ לזרוק כדור…

לא תמיד הייתה היענות ולפעמים זה יוצר תסכול אצל הילד כי הוא רוצה את המשחק ממש עכשיו. ואני מזכירה שהאינטראקציה עם הכלב לא הייתה הנאה בשבילו.

לכן, חשוב ללמוד איך נכון להגיב, איך מנתבים את התסכול ומה הגבול המתאים עם כל ילד לדרישה.

ככל שהוא חיבר בין שיווה לבין המשחקים שהוא אוהב – שיווה נתפסה בעינו כדבר חיובי וטוב ונראה שהמשחקים פחות מעניינים אותו והוא מעדיף אותה.

שוב, בשלב הזה, שזה השלב האהוב עלי, אפשר להתחיל לעבוד לעומק על כל המטרות הטיפוליות שהצבנו.

 

לסיכום,

כלבים יכולים להשתלב בעבודה עם ילדים על הרצף האוטיסטי בצורה נפלאה.
יש משהו בכלבים שמוציא מהם הרבה צדדים של רכות, עדינות, צחוק ומאפשר להם הרבה רגעים של רוגע והכלה.

אלה דברים שהלוואי והייתי יכולה להסביר במילים אבל צריך לראות מקרוב.

2 דברים חשובים בעבודה מסוג כזה:

  1. תאהבו את האוכלוסייה באמת כי לא תמיד זה פשוט ואהבה כפיהם חייבת לנצח. כן, קיטשי אני יודעת ..
  2. צריך כלב עם הרבה יכולת הכלה. גם של מגע פיזי עמוק ולא נעים וגם של רעש וסיטואציות.

 


סיון קסלר – מטפלת בעזרת כלבים ומלווה תהליכי התפתחות והעצמה.

050-7625583

שיתוף
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *