קורס כלבנות טיפולית

לימודים מבפנים – תהליך הכשרת מדריך כלבנות טיפולית

אני זוכרת בבירור את הרגע הזה שגיליתי על קורס כלבנות טיפולית.

פתחתי את העיתון וראיתי כתבה על איזו כלבנית ועל עבודת החיל שהיא עושה, שמחתי לגלות שקיים בכלל דבר כזה.

אם לחזור מעט אחורה, הגיע הזמן שלי לקבל החלטה, לאן אני הולכת להתפתח, איזה מקצוע אני אבחר לי לחיים. ידעתי שספסל הלימודים באוניברסיטה זה לא עבורי, ידעתי שלשבת וללמוד במשך שעות זה לא משהו שאצליח לקיים. יש לי צורך עז בתנועה, שינויים, אנשים שונים, מקומות שונים.

הרגשתי אבודה ולא ידעתי לאיזה כיוון ללכת, ואז התגלה בפניי המקצוע המדהים הזה- כלבנות טיפולית.

אז לקחתי את המושכות לידיים והתחלתי לחקור, גיליתי מבחר מטורף של בתי ספר לאילוף , גיליתי מה תהליך הלימודים דורש – להיות מאלף ולאחר מכן לעבור הכשרה נוספת בקורס כלבנות טיפולית, גיליתי שזה ידרוש ממני להביא כלב נוסף ולעבור הכשרה אינטנסיבית על מנת להפוך לאשת מקצוע.

קיבלתי החלטה שלא משנה איפה ממוקם בית ספר לאילוף , העיקר שיהיה הכי טוב!

נפגשתי עם כל כך הרבה נציגים של בתי ספר לאילוף, הייתי בימים פתוחים, ראיתי שיעורים ואף אחד לא הצליח לתפוס אותי עד שהגיעה השיחה מבחורה בשם שלי, נציגת מרכז אופק, שהייתה אדיבה ונחמדה וסיפרה לי על תהליך הלימודים, הופתעתי לגלות כמה המסלול המוצע רחב ידיים ומקיף, כמה מקצועיות מרכז אופק מציע ולמרות המרחק החלטתי להגיע לפגישה.

אני לעולם לא אשכח את השיחה הראשונה שלי עם עמרי, מנהל בית ספר לאילוף , נפגשנו בכלבייה, עמרי הסביר לי בפירוט על תהליך ההכשרה והראה לי את הכלבייה, כבר בדרך הביתה קיבלתי החלטה. ידעתי שזה המקום עבורי, ידעתי שמרכז אופק יהיה בית הספר לאילוף היחיד שיספק לי את ההכשרה האולטימטיבית.

את היום הראשון לדעתי אף אחד לא שוכח. בטח ובטח לא את הפעם הראשונה בה בוחרים כלבים לעבודת האילוף, וואו, קרנתי מאושר, עד שבחרתי בכלב הכי מופרע שיכולתי לבחור ככלב ראשון, נשרכתי אחריו כמו עלה נידף ברוח, לא הבנתי לאן נעלמה כל התקשורת הטבעית שלי עם כלבים, מה קורה פה?

לבסוף, עברנו תהליך מדהים והרקולס מצא בית. הייתי הכי צעירה בקורס, ממש ילדונת ליד כל השאר, למזלי מצאתי את עצמי בין חבורה של אנשים מקסימים שעטפו אותי מכל כיוון. מצאנו חיבור אמיתי בתוך הקבוצה.

גיליתי במהלך לימודי אילוף כלבים אנשי מקצוע מדהימים שכל מה שרציתי הוא לשאוב מהם כמה שיותר מידע, לקבל כמה שיותר הכוונה ולהצליח יום אחד להגיע לרמה הזו.

את הבומבה האמיתית חטפתי כשסיימנו את לימודי אילוף כלבים, הייתה הפסקת התארגנות קצרה לקראת קורס כלבנות טיפולית. כל כך רציתי קולי ארוך שיער, חיפשתי בלי סוף, הצלחתי להגיע לרכזת הגזע והתחננתי לעזרה, לא היו שגרים באותו זמן ולכן לא יכולתי לקחת גור לקראת הלימודים. החלטתי להתחיל לחקור לעומק על שאר הגזעים ולקבל החלטה מושכלת. אז גיליתי את הגולדן, גזע מדהים שתפור בדיוק למידותיי. אני לא אשכח את הימים הראשונים של קליף בבית, הייתי בטוחה שאני הולכת להחזיר אותו, לא יכולתי להתמודד עם התסכול שלו, הבכי הבלתי פוסק, לא ידעתי איך להכיל את מה שקורה לי בבית. אני זוכרת את השיחה עם אמא שלי אחרי כמה ימים בלי שינה ״קחי אותו מפה, אני לא רוצה אותו!״ בכיתי לה. לקח לי זמן למצוא את החיבור לקליף, הוא היה גור מושלם ואיכשהו למרות זאת לא הצלחתי להתחבר מיד. תוך זמן מה קליף כבש אותי, גילה לי עולמות שלא ידעתי- סבלנות מה היא, התמדה, חשיבה מחוץ לקופסה, דאגה ללא גבול ואיך שומרים על משמעת עם גור שנראה בכלל כמו אפרוח שבא רק למעוך מרוב חמידות.

אז התחיל התהליך המורכב באמת, זה שלא ציפיתי לו, גילוי עצמי שלא נגמר. כל שיעור במהלך קורס כלבנות טיפולית ללא יוצא מן הכלל גיליתי דברים חדשים, על עצמי, על העולם, על כלבים, על אנשים והחיבור בין כל הגורמים. ענת שליוותה אותנו במהלך ההכשרה התגלתה בפניי כאישה עוצמתית עם חשיבה יצירתית שאין כמוה, עם דרייב שלא נגמר ללמד ולהכשיר ואיחלתי לעצמי שיום אחד אתקרב לידע והיכולות שלה.

אז גם גיליתי את יוני, מרצה על, שהצליח להוציא ממני שדים שמעולם לא הצליחו להוציא. את השיעור עם הקלפים הטיפוליים אני לעולם לא אשכח. ישבנו במעגל, בחרנו שדים וחלומות ופתאום ממני המילים בלי שליטה. שיתפתי, פרקתי, זה היה מפגש שנגע בכולנו. אותו יום הפיח בי תקווה.

אחד הדברים שליווה אותי לאורך התהליך הוא התהייה האם אני מספיק מוכנה להשתלב בתהליך טיפולי באנשים אחרים. בפן הכלבני הצלחתי לשלוט בצורה טובה אבל הפן האנושי הפחיד אותי. חששתי שאני צעירה מידי, שמי בכלל ירצה לעבוד עם בחורה שרק התחילה את החיים הבוגרים שלה אך לאט לאט, ככל שהתמדנו בלימודים, העמקנו ולמדנו עוד ועוד התחלתי לקבל ביטחון, הרגשתי שאני מתחילה להצמיח כנפיים ואוטוטו אוכל לעזוב את הקן.

חרדת מבחנים זה דבר המלווה רבים מאיתנו, הקושי להתמודד עם עיניים הנשואות אלייך או הדף והעט שמסרבים להתאחד. כפות הידיים המזיעות, הדופק המהיר, הראש שרץ לכל כך הרבה כיוונים. מבחנים זה לא הצד החזק שלי ועדיין המעטפת שקיבלתי אפשרה לי לצלוח מבחן מבחן. את המבחנים המעשיים למדתי לאהוב, נהגתי להסתכל על קליף, לשכוח שיש סביבי אנשים ולחשוב על עוד סשן עבודה, הוא היה מצליח לאזן אותי.

אז הגיע המבחן המסכם, עברנו אותו בהצלחה יתרה אך משהו לא היה כשורה.

קליף לא היה במיטבו, הוא היה עייף, הוא נתן את כל כולו אבל ראו את הקושי בעיניו.

הגענו הביתה וחשבתי שאולי קצת מנוחה תעורר אותו מחדש. לקראת הערב כשראיתי שמצבו לא משתפר לקחתי אותו לוטרינר, שם אושפז למשך שבוע לאחר שגילו כי נושא פרוו, מחלה ארורה שמאוד קשה לצאת ממנה. בסוף השבוע לקחתי את קליף הביתה אחרי שמצבו השתפר, באותו לילה קליף כבר לא התעורר.

ליבי נשבר והרגשתי שכל עולמי חרב עליי. איך לקחו לי את החבר הכי טוב שלי?! יום למחרת כבר החלטתי שללימודים אני לא חוזרת. כלבים כבר לא יהיו לי ועולם הכלבנות כבר לא בשבילי. לא יכולתי לדמיין את עצמי בעולם הזה בלעדיו.

אם לא צוות מרכז אופק שלא נתנו לי להרים ידיים סביר להניח שלא הייתי בתחום הזה היום. ליוו אותי, דאגו לי, בכל יום מישהו מהם התקשר לראות מה איתי. חבריי המדהימים בקורס כלבנות טיפולית החליטו להירתם ולעזור לי לרכוש כלב חדש. לא יכולתי שלא להתרגש מרוב תושייה של כל האנשים סביבי שהרימו אותי למעלה.

לבסוף אחרי חצי שנה חזרתי לקורס עם גור קטנטן חדש, כמובן שגולדן. את תהליך ההכשרה השני עברתי כהרף עין. פתאום עם ניסיון רב של הכשרת כלב טיפולי ראשון, השני היה פשוט יותר. ריצ׳י היה גור יפייפה, ג׳ינג׳י שובב שכל רצונו בעולם הוא להסב לי אושר.

לשמוע את השאלות של הסטודנטים בשיעורים הראשונים נשמע לי תמוהה, איך הם לא יודעים? עד שבמבט לאחור הבנתי שכולנו היינו ככה, יש איזשהו שוק כשרק מתחילים, פתאום עם גור צעיר, למרות הניסיון שצוברים בקורס אילוף כלבים.

אחרי שסיימתי תהליך נוסף עם כלב חדש, עברנו את המבחן ההכשרה המסכם, הגיע הזמן להתחיל סטאז׳. את הסטאז׳ הראשון עשינו בהוסטל של מתמודדי נפש, אני לעולם לא אשכח את דרורה המטופלת הראשונה שלי.

בסוף כל מפגש עם המטופלים נדרשנו לכתוב רפלקציה על הטיפול וכיצד הרגשנו. החלק הקשה ביותר עבורי היה לכתוב מה אני מרגישה, שוב החשיפה הזו. בשלב מסוים היה לי קושי כל כך גדול עם המטופלת ועם ההתמודדות עם הרגשות, זו הייתה הפעם הראשונה שחיפשתי מפלט, נבהלתי מהתחושה הזו, עם הזמן, עם הליווי האישי המקצועי והתמיכה החברית הצלחתי לשבור את המחסום ולבסוף להגיע לליבה של דרורה ולהתגבר על הקושי ולהצליח לעבור יחד איתה תהליך חיובי משמעותי.

הסטאז׳ השני הינו סטאז׳ קבוצתי אותו עשינו עם בני נוער במוסד גמילה. חבורה של ילדים מדהימים שהצליחו לכבוש אותי במהירות. שם מצאתי את האוכלוסייה המושלמת עבורי. תחילה היה לא פשוט כלל. להשתלט על חבורה של בחורים ולגרום להם לרצות לשתף פעולה, לאט לאט חדרנו את החומות האדירות והצלחנו לבנות תהליכים מדהימים. הפרידה הייתה קשה אבל מרוממת. אני זוכרת את הדרך הביתה בפעם האחרונה. האזור היה כל כך יפה, הייתה שקיעה שלא יכולתי להתעלם ממנה. הנחתי את היד על הראש של ריצ׳י שהיה רדום אחרי יום עבודה והרגשתי כל כך גאה.

זה הזמן שלי לצאת לעולם האמיתי!


מאת: נועם טליוסף

מאלפת כלבים מוסמכת, כלבנית טיפולית.

חברת צוות מרכז אופק, קורס כלבנות טיפולית.

למידע אודות קורס כלבנות טיפולית לחצו כאן 

שיתוף
0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *