אני מאי, קלינאית תקשורת ומטפלת בעזרת כלבים. עוסקת בכל תחום בנפרד אך גם משלבת את שני העולמות.
תפקיד הקלינאית לאבחן ולטפל בבעיות הקשורות לרכישת שפה בשלבי התפתחותה, ביכולות תקשורתיות, בליקויי היגוי, בשטף הדיבור, בבעיות קול ובליקויי בשמיעה, וכן בהשפעות על ההתפתחות של משחק וחשיבה.
כלבנות טיפולית או טיפול בעזרת כלבים, מכילה מגוון מרכיבים טיפוליים רגשיים, קוגניטיביים, חינוכיים וכד' ומשלבת את חברנו ההולכים על ארבע. קהל היעד הוא רחב וכולל אוכלוסיות שונות בכל הגילאים, כגון:CP , אוטיזם, הפרעות קשב, קשישים, פגועי נפש, נוער בסיכון ועוד בעלי צרכים מיוחדים ובעלי התפתחות טיפוסית.
כחלק מההתנסות הקלינית במהלך לימודי התואר להפרעות בתקשורת, הגעתי למגוון מרכזי טיפול. שם זכיתי לפגוש, לצפות ולטפל בילדים בעלי צרכים מיוחדים, נוער בסיכון, מבוגרים בתהליכי שיקום ועוד. אך משהו היה חסר בתוך הפאזל הטיפולי שלי.
הנקודה שבה הצלחתי להתחיל לדייק מה הוא החוסר שאותו הרגשתי, הגיעה רק לאחר סיום התואר. אז אני אחזור מעט אחורה בזמן.
בגיל 6 קיבלתי את הכלב הראשון שלי "ברנדי", לברדור בן שנה וחצי שהיה מיועד להיות כלב נחייה לעיוורים אך נפלט מהקורס בשל מחלה שהתגלתה אצלו. אימצנו אותו ככלב שובב ואנרגטי, אך עם אינטליגנציה רגשית שהיא בוודאות חלומו של כל מטפל. ושם סיפור האהבה עם כלבים התחיל.
במהלך השנים מאז, גידלנו במשפחה שלושה כלבים. הם תמיד היו מקור האושר, הצחוק, הכעס, העצב ועוד אינסוף רגשות שרק בעלי כלבים יוכלו להזדהות איתם. לכלבים יש יכולת למלא כל חלל שהם נמצאים בו, בלי מילים או אפילו מעשים, אלא מעצם היותם.
נחזור לתקופת ההתנסות. יום אחד הייתה לי הארה: "חסרה לי אנרגיה ויצירתיות בתוך הטיפול". מי שאפילו רק קצת מכיר אותי יודע שלא חסרה לי אנרגיה כבן אדם, אבל כמטפלת משהו לא התרומם.
התקשיתי לגלות יצירתיות ולייצר מוטיבציה ורמות עוררות שיהפכו את המפגש עם המטופל לחוויה משמעותית ומהנה עבורו, אבל לא פחות חשוב מזה, לחוויה כזו גם עבורי. במקרה לחלוטין, נחשפתי באותו זמן לעולם הכלבנות הטיפולית. לא יאמן איך ברגע יכולים ליפול כל כך הרבה אסימונים. מיד התחלתי לברר על המקצוע ונרשמתי ללימודים.
בתחילת עבודתי כקלינאית תקשורת החלטתי להתמקד באוטיזם. למה דווקא בתחום זה? בעיקר מתוך סקרנות ותחושות בטן לא ברורות. מאז, אני עובדת עם ילדי ASD בגילאי גן. במקביל, התחלתי את לימודי הכלבנות עם הכלב שלי אלברט, כלב מגזע רועה אוסטרלי. ביחד, למדנו גם על טיפול רגשי, עברנו סטאז'ים שונים ואנחנו עוד לומדים ומתפתחים בכל יום שעובר. במהלך לימודי הכלבנות ובעיקר בסטאז', הרגשתי סוף סוף שאני "בבית", שזו החתיכה בפאזל שהייתה חסרה, מצאתי את אנרגיה והיצירתיות.
אני עדיין חוקרת ואמשיך ולחקור על השילוב בין העולמות של קלינאות וכלבנות, בשאיפה לשלב את שני הכובעים הללו בצורה הטובה ביותר. נקודת המבט שלי היא הוליסטית, אני מאמינה כי תקשורת, שפה ודיבור באים יד ביד עם עולם הרגש ויש לגעת בכל תחום מבלי להתעלם מהשני, ואיזה כלי מתאים יותר מחברו הטוב ביותר של האדם?
עם הזמן והניסיון אני מבינה שהכלבים הם לא רק גורם שמכניס אנרגיה ומוטיבציה, הם שותפים מלאים ומהווים גורם מטפל משמעותי בתוך עולם התקשורת. הנוהג והכלב הם צוות. ככל שאני מעמיקה בשני התחומים, כך אני מגלה עד כמה הכלבים מכניסים ערך מוסף ומזמנים אינטראקציות, שלפעמים אנחנו כבני אדם כושלים בהן. בנוסף, הם נקיים מביקורתיות ודעות קדומות, נותנים אהבה ללא תנאי ומהווים כלי השלכתי שאין שני לו. הכי חשוב- הם עוזרים לי להיות קלינאית תקשורת טובה ואדם טוב יותר בתוך הטיפול ואף מחוצה לו.
באחד המקומות בהם עבדתי עם ילדים על הספקטרום כקלינאית, נהגתי לדבר על אלברט שעות ארוכות הוא היה אז עדיין גור קטן ושובב בהכשרה, והרביתי לספר עליו בעזרת תמונות וסרטונים לילדים ולנשות הצוות. הפרופיל של הילדים היה מעורב וכך גם רמת ההתעניינות והסקרנות שלהם בכל הנוגע לסיפורים שלי. חלקם הרבו לשאול שאלות ולהזכיר את השם שלו, חלקם חייכו למסך לנוכח המראה של הגוש הפרוותי, שהזכיר יותר דב מאשר כלב, וחלקם לא הביע עניין כלל.
יום אחד החלטתי שהגיע הזמן להביא את אלברט איתי לביקור קצר, מה שקרה באותו מפגש ישאיר בי הדים עוד זמן רב. נכנסנו בהפתעה אל תוך החלל, הילדים הסתכלו עלינו, הגיבו בחיוך ובקולות שמחה והפתעה, אך תגובה אחת הפתיעה אותי יותר מכולן, תגובה של ילד אחד מיוחד. במשך כל ההכרות האישית שלי עם אותו ילד, ובכל תיעוד שלו בתיק האישי לאורך השנים, המאפיינים הבולטים של הפרופיל שלו היו פאסיביות, היעדר יוזמה ומיעוט בשימוש בשפה מילולית. הוא היה מהילדים שלא הביעו עניין כלל כשהזכרתי והצגתי את אלברט בתמונות וסרטונים, אבל הסצנה באותו יום הייתה שונה לחלוטין. בזמן שכל הילדים היו בעיקר המומים, הוא ניגש הישר אל גוש הפרווה ומשך בחוזקה באזור שמאחורי האוזניים שלו ואמר מילה אחת: "אלברט".
כמובן שלא צפיתי כלל את המהלך ולכן התקשיתי למנוע אותו, אך למזלי הכלבים בקורס עוברים הכשרה בדיוק למצבים כאלה ואלברט לא הגיב למתרחש. לאחר שהסברתי והראיתי לילד איך רצוי לגשת ולגעת בכלב, קרה דבר נפלא. הוא התיישב עלי, תוך שהוא חלץ את נעליו וגרביו והניח את שתי הרגליים הישר על גבו של אלברט. אני מתקשה לתאר על הדף את החיוך, המבט ורמת העוררות שהתגלו באותו הילד באותו הרגע, כמה תקשורת בלתי מילולית עברה בין שני היצורים הקסומים הללו.
המקרה הזה הוא רק אחד מיני רבים שפתחו לי אופקים. לפתע הכתה בי הבנה כל כך נעימה. הדבר הראשון שהבנתי עוד טרם המקרה: כלב הוא גורם מוטיבציה ויכול להוסיף עניין בטיפול. הדבר השני הוא, שיש לכלבים יכולת להיות כלי תקשורתי בלתי מילולי אדיר. דבר נוסף שהבנתי באותו הרגע, הוא שייתכן והילד הביע צורך חושי שאותו הוא מתקשה להביע מילולית, שהרי היה משהו בפרווה של אלברט שיצר אצלו תחושה נעימה והוא חתר למגע למשך זמן ארוך איתו. לבסוף, ואולי ההבנה העמוקה ביותר שלי מאותו הרגע: זוכרים שאותו ילד לא הביע כלל עניין באלברט ולא היה ברור אם הוא הקשיב והבין את הסיפורים שלי? אז אותו הרגע שבו הוא רץ אליו ואמר את שמו, הראה כי הוא אכן הקשיב, הבין ושמר את אלברט בזיכרון. לגבי חלק מהילדים על הספקטרום, בעיקר בגלל פאסיביות וחוסר או מיעוט בתקשורת מילולית, יש קושי רב לסביבה לדעת את מידת הקשב וההבנה שלהם, ולנו, המטפלים, לאבחן אותן בצורה מדויקת. אבל כאשר נכנסת מידה של מוטיבציה לתמונה, במקרה הזה באמצעות כלב, הדבר מאפשר לפתע לקבל הצצה אל תוך עולמם.
לשמחתנו, המטפלים בעלי הכלבים, הכלב הוא גורם מוטיבציה שמעודד שיתוף פעולה, מוכיח עצמו פעם אחר פעם כמטפל בפני עצמו ומאפשר לנו חיים הרבה יותר קלים.
מאת: מאי שמולביץ 050-6589917
קלינאית תקשורת, מאלפת כלבים מוסמכת, כלבנית טיפולית.
